החלום ושברו - סיפורו של גלעד

שמי גלעד בן זקן, בן 45, מנהל מוצר והדרכה בתחום משאבות אינסולין לחולי סוכרת בחברת מדטרוניק. במשך שנים חלמתי לרכב על אופנוע – חלום ילדות שלא העזתי לממש. כשמלאו לי 45, הרגשתי שזה הזמן. הילדים כבר גדלו, אני אדם אחראי, ורישיון לאופנוע כבד כבר היה לי. אז קניתי אופנוע רגוע, ישן, מתוך תחושת ביטחון – והאמנתי שהכול יהיה בסדר.

אבל המציאות טפחה על פניי.

בתחילת נובמבר, בזמן נסיעה שגרתית באזור התעשייה במודיעין, האופנוע החליק במהירות כמעט אפסית. התרסקתי על הכביש, כשהאופנוע כולו נופל עליי. הכאב היה מיידי ובלתי נסבל. ניסיתי לקום, אבל הבנתי מיד שמשהו לא בסדר. תוך זמן קצר כבר הייתי באמבולנס, בדרך לבית החולים.

הבשורה הייתה קשה – שלושה שברים באגן, שניים בכתף, ואובדן מוחלט של היכולת לזוז בכוחות עצמי. פעולות יומיומיות ופשוטות הפכו לבלתי אפשריות – לקום, לזוז, אפילו לגרד את עצמי. היה ברור שחזרה הביתה לא באה בחשבון. הייתי זקוק לשיקום.

הגעתי לבית החולים השיקומי רעות תל אביב מלא חששות – אבל מהר מאוד קיבלתי שם משהו שלא היה לי – תקווה. הצוות המקצועי עטף אותי במסירות: מהימים בהם לא הצלחתי לאכול, ועד לרגעים שבהם עשיתי את הצעד הראשון עם הליכון, אחר כך עם קביים, ולבסוף – שוב על הרגליים.

בוריס, הפיזיותרפיסט, ליווה אותי עם סבלנות אינסופית. רעות, המרפאה בעיסוק, החזירה לי את תחושת העצמאות. ליטל, העובדת הסוציאלית, הייתה שם בשביל הנפש. הרשימה עוד ארוכה – כל אדם שפגשתי ברעות היה חלק במסע שלי לחזור לחיים.

אחרי כחודש של שיקום חזרתי הביתה. אני עדיין מתמודד עם כאבים, אבל אני על הרגליים. אני מנסה לשוב לשגרה, למשפחה, לעבודה – ובעיקר להחזיר לעצמי את החיים שהיו לי.

אני לא יודע מה הייתי עושה בלי רעות. המקום הזה, והאנשים שבו, היו בשבילי הרבה מעבר לשיקום – הם היו התחלה חדשה.