גיבורי כיתות הכוננות משתקמים באותה מחלקה

אייל יונג וחיים יונוסוב, חברי כיתות הכוננות בקיבוצים זיקים ועלומים, נפצעו במהלך הקרבות בהגנה על ביתם בבוקרו של שבת 7 באוקטובר. כעת – ממחלקת השיקום בבית החולים השיקומי רעות תל־אביב, הם משחזרים את יום הקרב הקשה ועדיין אינם מעכלים את מה שקרה.

“לא ידענו בכלל לאיזה תסריט אנחנו נכנסים ומה שעמד לנגד עיניי זה קרב על הבית”, משחזר אייל, 36, נשוי ואב לארבעה, בן קיבוץ עלומים, הפצוע הקשה ביותר מבין 12 חברי כיתת הכוננות ששרדו את האירוע. “הגיעו אלינו כ־70 מחבלים. ניהלנו קרב עיקש במשך שעות והצלחנו לדחוק אותם לאחת הפינות בקיבוץ, עד שצה”ל הגיע. היינו בודדים במערכה. חטפתי כדור בכתף, כל השכם מרוסקת, צלעות מרוסקות, חור בריאה. נשארו לי גם רסיסים בגוף. יד ימין מאוד מוגבלת בתנועה, יש קשיים בנשימה, הגוף מאוד מותש”.

חיים, 35, נשוי ואב לשתי בנות, לקח מיד את הציוד והנשק כשהתחילו המטחים לזיקים. “בדרכי לשטח אני מבין שיש התקלות ליד הקיבוץ ואני רואה רכב של מחבלים מחוץ לקיבוץ ואחד משלנו מנהל מולם קרב יריות. לקח לנו זמן להבין את גודל האירוע. כדורים שרקו מעל הראש שלנו, רימונים. נפצעתי מאחד הרימונים שהשליך מחבל ויחד עם חבר שנפצע זחלנו אחורה. כשאני זוחל, פצוע ומדמם, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מול מה אנחנו מתמודדים. ידעתי שאם הם זורקים עליי עוד רימון, אין לי סיכוי להישאר בחיים. הייתה גם כל הזמן חרדה לאשתי ולבנות. לאט לאט איבדתי תחושה ברגל ופחדתי לאבד אותה. יש לי פגיעה בעצב רגל שמאל, שבר בעצם הפנימית ורסיסים. היה פחד, אבל הגוף עובד על אוטומט בצורה מאוד קרה. כיתת הכוננות שלנו המשיכה ללחום עד שתיים בלילה, הדפו את המחבלים”.

“היו לנו חיים טובים בזיקים”, ממשיך חיים. “אהבנו כל רגע בקיבוץ. נלחמנו על הבית. הייתי מאוד רוצה לחזור לשטח, לראות מה קרה. זה משהו שאני חייב לעצמי”.

אייל: “גם היום, האמירה שלי היא: לחזור הביתה! אנחנו כאזרחים לא שונים מאף חבל ארץ אחר וכל עוטף עזה הגנו בגופם על כל המדינה. אם לא היינו עוצרים אותם, הם היו ממשיכים הלאה, גם לתל אביב. לילדים שלנו מגיע לגדול בשקט. החלום הכי גדול שלי עכשיו זה לחזור להרים את הילדים, לחזור להתאמן כי ככה ארגיש שאני חוזר לעצמי פיזית ונפשית. כאן, ברעות, אני מרגיש ממש נהדר, מטפלים בי כמו שצריך ודואגים לי. אני מאמין שבסוף נצא מחוזקים ומאוחדים יותר”.